ומשם נזרקת ישר לתוך הדיכאון, ולתור ההירהורים..
אני חושבת יותר ויותר על מה הטעם בחיים?
ומה זה משנה אם אני יעשה משהו או לא, גם ככה לא יצא מזה שום דבר כי הכל בסוף עובר.
אז מה הטעם?
ואם אין טעם בלעשות שום דבר, אז גם אין טעם בחיות, כי אנחנו חיים בשביל לעשות.
וגם החיים בסוף עוברים, אז גם בהם אין שום טעם...
אז בשביל מה אנחנו חיים?
אם כבר אנחנו פה, נולדנו, צריך לנצל את זה.
למות זאת מחשבה טיפשית.
מה נעשה עם כל הזמן הזה שניתן לנו בידיים?
אני חושבת - שצריך להתפתח ולפתח. לפתח את עצמך כמה שתוכל, כדי שכך תוכל לפתח אחרים.
לפתח זה לא בהכרח ליפתוח עסק, לעשות כסף, להתחתן...
זה גם ללמוד, לשמוח, להכיר דברים חדשים, לאהוב, לשמח.. בעיקר לשמח.
ברגע שאתה משמח אדם אחר אתה פותח דלת לשני עולמות.
אדם צריך לחיות את החיים שלו כדי שהוא יוכל להשפיע בצורה חיובית על החיים של האחרים.
אז צריך לחיות,
ולעשות ולהשפיע ולשנות.
כדי לצאת מתוך ההרגשה של הוויתור על החיים צריך להתחיל לשחות למעלה ולא לשקוע עוד ועוד.... ולהסתכל למעלה ולהגיד שזה קשה מדי להגיע לשם כי אנחנו נמצאים עמוק מדיי בתוך המים. אנחנו רק נטבע עמוק יותר, והיציאה תהיה קשה יותר...
אז הלכתי להכין עוגה :)
;){kind=link}